נוג'ידאת נ' מנורה חברה לביטוח בע"מ

החלטה

לפני בקשת התובעת לביטול פסק דין אשר ניתן ביום 29.7.13.

ההליכים עד כה

התובעת הגישה תביעתה, בראשונה, לבית המשפט ביום 16.10.06 במסגרת ת"א 5752/06 (להלן: "התביעה הראשונה"). בתביעתה, עתרה לתשלום פיצויים בגין נזק אשר נגרם לה לאחר שהגיעה למקום בו אירעה תאונה בה קיפח בנה את חייו. התאונה אירעה ביום 17.3.04.

ביום 22.3.07, נמחקה התביעה לראשונה, מן הטעם שהתובעת לא מילאה אחר הוראות בית המשפט.

ביום 1.5.07, לבקשת התובעת, בוטלה ההחלטה על מחיקת התביעה.

ביום 22.10.07, לבקשת הנתבעת ובהעדר תגובה מטעם התובעת, נמחקה התביעה בשנית.

ביום 26.6.08, שוב לבקשת התובעת, בוטלה החלטת המחיקה, אך לאור התנהלות התובעת, הדבר הותנה בתשלום סך של 1,500 ₪.

התובעת לא פעלה על פי הוראות בית המשפט ולא שילמה את סכום ההוצאות, אשר על כן, ביום 29.10.08 ניתנה החלטה לפיה פסק הדין מיום 22.10.08 עומד על כנו. התביעה נמחקה.

בחלוף כ- 4 שנים ממועד הגשת התביעה הראשונה, ביום 24.12.09 הגישה התובעת תביעתה בשנית. (להלן: "התביעה השניה"). בתיק לא נעשה דבר מאז הוגשה התביעה.

במחצית חודש ינואר 2013, הועבר התיק לשמיעה בפני, לאחר שכבר ניתנה בו התראה בגין חוסר מעש, התראה אשר בעקבותיה, שילמה התובעת את אגרת בית המשפט, באיחור ניכר של 3 שנים ממועד הגשת התביעה.

מיום הגשת התביעה, 24.12.09, ועד ליום 29.7.13 לא הוגש לתיק בית המשפט אישור מסירתו של כתב התביעה לנתבעת, זאת חרף החלטות חוזרות ונשנות, בתאריכים 30.1.13, 9.3.13, 20.4.13, 23.5.13, 30.5.13 בהן חוייבה התובעת לפעול להגיש את אישור המסירה כדין.

ביום 29.7.13 נוכח התנהלות התובעת ובזיקה להחלטות הרבות אשר מהן התעלמה, הוריתי, ברביעית, על מחיקת התביעה.

ביום 29.8.13 הגישה התובעת בקשתה זו לביטול ההחלטה על מחיקת התביעה.

לטענת התובעת, לא קיבלה כל התראה מבית המשפט ונודע לה על פסק הדין משיחה אקראית עם ב"כ הנתבעת. עוד טענה התובעת, כי כתב התביעה נמסר כדין לנתבעת ואף ניתנה לנתבעת ארכה לצורך הגשת כתב הגנה. לא הוגש אישור מסירה ולא צורף כל מסמך המעיד על הסכמה כזו או אחרת בין הצדדים. מעבר לצורך, יש לומר, לא הוגשה לבית המשפט כל בקשה להארכת המועד להגשת כתב הגנה ואין די בהסכמה כזו או אחרת בין הצדדים בלא שניתנה החלטה מתאימה על ידי בית המשפט.

הנתבעת התנגדה לבקשה. בתגובתה טענה כי התביעה התיישנה לאחר שחלפו למעלה מ- 7 שנים ממועד התאונה וככל שבית המשפט ייעתר לבקשה לביטול פסק הדין, הרי שטענת ההגנה של הנתבעת בדבר התיישנות התביעה תתאיין שלא כדין וללא הצדקה זאת נוכח התנהלות התובעת. הנתבעת הציגה פסיקה אשר התוותה את הגבולות בהן חוסר מעש של צד מהווה התנהלות העולה כדי חוסר תום לב ושימוש לרעה בהליכי משפט.

לתובעת ניתנה זכות תשובה, אולם כהרגלה, לא הוגשה כל התייחסות והמועד לכך חלף. לאור הטענות שהועלו בתגובת הנתבעת, ניתנו לתובעת, לפנים משורת הדין, ארכות ביזמת בית המשפט, זאת מעבר לארכות אשר ביקשה היא מטעמה, ורק בחלוף כמעט חמישה חודשים, טרחה היא להשיב.

בתשובתה טוענת התובעת כי האירוע הוא מיום 17.3.04 ואילו התביעה הוגשה לבית המשפט ביום 24.12.09 כך שטרם חלפו שבע שנים. לכך יש להוסיף את העובדה שביום 16.10.06 הוגשה התביעה לראשונה והיא נמחקה ביום 22.3.07 ופרק זמן זה אינו נמנה לצורך חישוב ההתיישנות. התובעת טענה כי המציאה את כתב התביעה לנתבעת עוד ביום 3.6.13 אך זו נמנעה מהגשת כתב הגנה ולטענת התובעת, המדובר במחדל מצד הנתבעת.

ביטול פסק דין - עקרונות

אחר שעיינתי בבקשה, בתגובה ובתשובה, לא מצאתי טעם המצדיק את ביטול פסק הדין, אשר במסגרתו נמחקה התביעה. אפרט להלן נימוקיי.